בימים חמים אלה של חודש אוגוסט אני מוצא את עצמי מתעורר נטוף זעה ומקלל בלב – מה לעזאזל חשבתי כשלא קניתי מאוורר לחדר השנה שלנו???

זה התחיל לפני כשנתיים, עת נכנסנו לדירתנו החדשה, ממש לקראת הקיץ. סעיף ההוצאות לקראת הכניסה הלך וטפח, וכזוג צעיר לא יכלנו להרשות לעצמנו את מה שחלמנו עליו – מזגן מרכזי. אז דחינו, אמרנו לא נורא, נקנה מאווררים בינתיים, אף אחד לא מת מזה. אז נכון, כשבאו החברה מהעבודה לראות את הדירה החדשה, חטפנו מטר קללות, ובכל זאת את הקיץ שרדנו, והאגו הגברי שלי שסופג לא פעם חבטות מהסביבה דווקא התנפח – "אתם רואים, דווקא שרדתי בלי מזגן. אתם יודעים למה? כי אני לא איזה כוסית צפונבונית". כשהצטננו הרוחות והאגו במהלך החורף שאחרי, הלכתי כמו טאטאלה לבדוק לגבי מזגנים. בסופו של דבר ההגיון וחשבון הבנק הכריעו – קנינו מזגן לסלון בלבד, בחדרים הלוא ניתן להשתמש במאווררים, אף אחד עוד לא מת מזה…

קיץ נוסף עבר חלף לו, חורף חדש בפתחנו והמאווררים יוצאים לחילוף עם הרדיאטורים שבמחסן. לקראת הקיץ הנוכחי נוכחתי למצוא שאחד המאווררים לא שרד את המעבר, ויאלץ לסיים את חייו בפח האשפה. המאוורר שנותר הוצב מן הסתם בחדר הילדים, שכן הילדים הם כל חיינו, ולא נרצה שיסבלו מהחום הכבד רק בגלל שהוריהם לא השכילו לרכוש מזגן ללילות הקיץ החמים. ובכל זאת, כבר בתחילת הקיץ אשתי החביבה הציעה לקנות מאווררי תקרה, רעיון שאימצתי בחום, אך לא ביצעתי עד כה. ומדוע לא עשיתי זאת? אני מוכרח להגיד שאין לכך הסבר הגיוני, וגם אחרי שנסקור את שלל התירוצים השונים כמו חוסר הזמן, חוסר היכולת להתקין את המאוורר לבד, המחסור הזמני במזומנים עקב הבזבוזים האחרונים שלנו וכו', בהכרח נגיע למסקנה שהנפש הגברית היא מורכבת מאוד ובעלת רבדים רבים שלא ניתן להבין אותם בפשטות.

מה שאני מנסה להגיד הוא שהעובדה שאני יושב כרגע בשעה 3:30 לפנות בוקר, אחרי שההשקמה למציאת המוצץ של בתי המתוקה הסתיימה בנסיונות פתטיים שלי לחזור לישון כשנהרות זיעה שוטפים את גופי, בהחלט גורם לי לחשוב שלפעמים אני פשוט לא מבין אותי. בעבודה זה הרי ידוע שלא ניתן לכבות לי את המזגן בלי לחטוף איזה טוש לעין, או לפחות ירידה עסיסית; והנה אני, חתיכת מטומטם שהצליח בצורה לא ברורה להגיע למצב שבסוף אוגוסט, אחרי חודש שלם של חום בלתי נסבל וריח של צחנת זיעה שעולה מדי בוקר מהצד שלי בסדין, פשוט לא מצליח לחזור לישון. מה חשבתי לעצמי?

ומה שהכי עצוב שזה כבר סוף הקיץ. הכי עצוב שאני לא אעשה דבר (ראה את התירוצים מעלה) ובעוד כחודש, כשנסיים לשטוף את העובש מהסדין, אני אשב עם חבריי לבירה, מנופח מאגו גברי על איך שצלחתי קיץ נוסף בלי מזגן ובלי מאוורר. ומי יודע, אולי בקיץ הבא נפעיל דווקא חימום? אף אחד עוד לא מת מזה…