בימים אלה חזרתי להשתמש באמצעי התחבורה האהוב עלי ביותר, רכבת ישראל. הרכבת היא לדעתי אמצעי תחבורה מצויין – תמיד מדייקים, קרונות נעימים ומרווחים, כמעט ואין תקלות ברכבות, וכשכאלה קורות מוציאים רכבת חלופית ולא מרגישים בתקלה, הרכבת זמינה כל השנה ואין בעיות של ועדי עובדים שמשביתים את הפעלת הרכבת. כל זה עושה את הרכבת לאמצעי התחבורה הנוח ביותר. בשוויץ.
בארץ המצב רק מעט שונה…

אז למה חזרתי לנסוע ברכבת?

לאחרונה החלפתי את הנוחות של עבודה ליד הבית בעבודה ליד קניון איילון ברמת גן. את המחשבה המאוד לא משמחת על פקקי הבוקר המטורפים (מכפר סבא) הרגעתי מעט – הלא יש תחנת רכבת סמוכה לקניון רמת, מקס' 5-10 דקות הליכה לעבודה.

אז זהו שלא

מסתבר שמישהו חכם מאוד החליט שהגשר המפלצתי למכוניות שמייצר הפרדה מפלסית מעל מסילת הרכבת יכול גם בהחלט לשמש את באי תחנת הרכבת. אז אם נניח שאני לא נכה, לא אדם מבוגר, לא ילד בן 7 שבא לראות משחק כדורגל באיצטדיון רמת גן ולא אישה בהריון, אז לטפס את 50 המדרגות הלוליניות עד מפלס הגשר זה משימה בהחלט אפשרית. העניין הוא שהלפטופ על הגב והחום של חודש ספטמבר הופכים את העליה הזו לבריכת זיעה מהנה ואני מגיע עם חולצה שאני יכול לטעון שהיא לחה, אבל חברי לעבודה לבטח תוהים למה אני מגיע עם בגדים ישירות מאימון הכושר.

ועכשיו פנייה נרגשת למתכנני הרכבת

מתכנני רכבת נכבדים, אני פונה ללב שלכם. אנא מכם, בבקשה, סדרו להולכי הרגלל מעבר מעל/מתחת לפסים בצורה שלא מאריכה את הדרך ב-10 דקות ומגדילה את זיהום האוויר באיזור – או לפחות את זיהום האוויר בחדר בו אני שוהה בשאר היום.

בברכה,
הנוסע המתמיד